תינוקות וילדים מבלים את מרבית היום שלהם בגן/בביהס, שם הם פעילים ללא הפסקה, "נלחמים" על המקום שלהם, על הצעצועים שלהם, על תשומת לב,

בקיצור ג'ונגל!!!

ואז סוף סוף מגיעה השעה המיוחלת, מגיע הרגע לו חיכו כל היום, המפגש עם אמא!

אחרי מספר חיבוקים ונשיקות ומילות געגוע שאנחנו מרעיפות עליהם, מגיעים הביתה ומהר מאוד אנחנו שולחות אותם לשחק ומילות הגעגוע והחיבה הופכות לבקשה, תחינה, נזיפה קלה ולעיתים הטונים מטפסים עוד קצת ואנו מתחננות שיעסיקו את עצמם ויתנו לנו כמה דקות של שקט להתייחד עם הקפה (עליו אנחנו מפנטזות כבר יום שלם, עם איזה משהו מתוק וחום ליד).

במהלך כל אחהצ האוצרות היקרים שלנו שלא ראו אותנו כל היום ומנסים להגיד לנו בשפתם שלהם (שפת ההתנהגות) כמה הם התגעגעו וכמה הם רוצים בקרבתנו (פיזית ורגשית) מקבלים את אמא במנות קטנות קטנות,

קצת אמא, קצת כלים

קצת אמא, קצת כביסה

קצת אמא, קצת מטבח

קצת אמא קצת פלאפון, סידורים וכו'

אז איך אפשר לעשות את זה אחרת?

תקציבו לכן זמן של 40 דקות עד שעה שבה אתן כל כולכן בשבילם ורק בשבילם

(כן, כן אני מתכוונת בלי פלאפון, בלי כביסה, בלי כלים, ממש להיות איתם)

בשעה הזו פשוט שבו לידם על השטיח, אפשר לשחק ביחד, לקרוא סיפור, לשיר ביחד, לדבר, לגעת, לחבק, לעשות פעילות קצת יותר מוטורית ואפשר לא לעשות כלום,

פשוט להיות שם, "TO BE AND NOT TO DO"".

להתבונן בהם ובעיקר לתת להם את התחושה שאתם 100% איתם, קשובים להם ורואים רק אותם.

תתאימו את תכני השעה המשותפת הזו לגיל הילדים.

למשל, עם ילדים קצת יותר גדולים יותר לפתוח את השעה המשותפת בישיבה סביב שולחן להכין תה/שוקו, לכן את הקפה עם המשהו הטעים, החום והמתוק ממקודם ולדבר,

פה יש חידוש מהפכני, במקום להדליק את מנורת החקירה מעל ראשי הילדים ולהתחיל בשאלות הנוקבות על איך עבר עליהם היום בגן/ביהס, לקבל מהם את התשובה הגאונית והמעצבנת לא פחות "בסדר" ואז לפצוח בניסיונות דיבוב עד שהם יועילו לשחרר עוד איזה מילה או שתיים.

שבו ושתפו את הילדים ביומכן, ספרו להם איך עבר עליכן היום המפרך בעבודה, ספרו על הבוס, על חברים, על הפסקת הקפה, על דברים שהנעימו לכם את היום ודברים שפחות

לכאורה נשמע תמוה, לשבת ולספר לעולל בן 4 על היום שלי בעבודה? כן, כן  וכן

חישבו מה זה עושה לילד, אנחנו מספרים על עצמנו לאנשים שהם קרובים אלינו, אהובים ומוערכים על ידינו ובעצם השיתוף אנו נותנות לילד להרגיש כך.

דרך השיתוף אני גם מאמנת את הילד להקשיב למישהו אחר ומפתחת אצלו אמפטיה ועניין באנשים אחרים.

אחרי שתסיימי לספר את קורותייך, סביר מאוד להניח שכשתשאלי אותו איך עבר יומו, תזכי לתשובה יותר מפורטת מאשר "בסדר" וזה יהיה ללא נאום חוצב להבות והוצאת אנרגיה מיותרת, אלא רק מעצם השיתוף ההדדי והתחושה שהעברת לילדך

בתום השעה המשותפת ואחרי שהילדים שלנו קיבלו מנה גדושה ואיכותית של אמא שחררו אותם לחופשי בחיבוק גדול ונשיקה,אתן כמובן נשארות ברקע ולא שוכחות לטפוח לעצמכן על השכם רק על עצם היותכן אמהות....